כאשר חוזה שנכתב בשפה אחת הופך לנושא מחלוקת בערכאה שפועלת בשפה אחרת, התרגום חדל להיות עניין של נוחות והופך לראיה. בית משפט בישראל המתבקש לפרש הסכם אספקה באנגלית, הסדר ירושה ברוסית או חוזה שכירות מסחרי בערבית אינו קורא את המקור. הוא קורא את הגרסה שהונחה לפניו, והמשקל שגרסה זו נושאת תלוי כולו בשאלה אם התרגום עומד באמות המידה שבית המשפט מחיל על ראיות בכתב.
קבילות אינה חותמת אחת. היא סכום של כמה דרישות הפועלות יחד: תרגום נאמן למקור, מתרגם שיכול לעמוד מאחורי עבודתו, הסמכה בצורה שבית המשפט מכיר בה, ובמקרים של מסמכים זרים, גם אימות המוכיח שהמסמך הוא אכן מה שהוא מתיימר להיות. תרגום עשוי להיות מצוין מבחינה לשונית ועדיין להיפסל משום שחסרים בו הרכיבים הפרוצדורליים שבית המשפט דורש. מאמר זה מסביר מהם רכיבים אלה וכיצד הם משתלבים זה בזה בפרקטיקה הישראלית.
דיוק ושלמות לפני כל דבר אחר
היסוד של תרגום קביל הוא נאמנות למקור. בחוזה, פירוש הדבר הוא הרבה מעבר ללכידת המשמעות הכללית. מונחים מוגדרים חייבים להיות מתורגמים באופן עקבי לאורך כל המסמך, משום שבית המשפט יראה במונח מוגדר אחד כנושא משמעות זהה בכל סעיף וסעיף. מספרים, תאריכים, סכומים, שמות הצדדים והוראות הדין החל חייבים להיות משוחזרים במדויק. תרגום הכותב שלושים יום במקום שהמקור כותב שלושים ימי עסקים, או הממיר סכום בלא הערה, יוצר עמימות שהצד שכנגד ינצל ושופט לא יוכל להתעלם ממנה.
השלמות חשובה לא פחות מן הדיוק. תרגום ברמה משפטית משחזר את המסמך כולו, לרבות גושי החתימה, החותמות, הערות בכתב יד, ראשי תיבות בשוליים ואף קטעים בלתי קריאים, שיש לסמנם כבלתי קריאים ולא להשמיטם. נספחים, לוחות זמנים ומסמכים נלווים שאליהם מפנה החוזה הם חלק מן המסמך, וככלל יש לתרגמם יחד עמו. תרגום סלקטיבי, שבו מתורגמים רק הסעיפים הנוחים לאחד הצדדים, הוא עילה שכיחה להתנגדות ומערער את אמינות ההגשה כולה.
חשוב לא פחות שהתרגום לא יפרש. תפקיד המתרגם הוא להעביר את מה שאומר המקור, ולא ליישב את עמימויותיו או לשפר את ניסוחו. כאשר אין למונח שבמקור מקבילה נקייה, הנוהג המקובל הוא לתרגמו בנאמנות, ובמידת הצורך להוסיף הערת מתרגם המבהירה את הבחירה, ולא להחליפו במונח המשנה את התוצאה המשפטית. בית המשפט מסתמך על כך שהתרגום משקף את אי הוודאות שבמקור, ואינו מכסה עליה.
מי מאשר, ומדוע זה משנה בישראל
הפרקטיקה הישראלית מבחינה בין שתי צורות נפוצות של הסמכה, וההבדל ביניהן מהותי. הראשונה היא תצהיר מתרגם, הצהרה בשבועה החתומה בפני עורך דין או נוטריון, שבה מצהיר המתרגם כי הוא שולט בשתי השפות וכי התרגום מדויק ושלם. הצהרה זו קושרת את המתרגם לתרגום וחושפת אותו לתוצאות של הצהרה כוזבת. השנייה היא אישור נוטריוני לתרגום, המוסדר בחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, שבו נוטריון השולט הן בשפת המקור והן בשפת היעד מאשר את נכונות התרגום במישרין.
מסלול הנוטריון נושא משקל מיוחד, משום שהאישור ניתן בידי בעל תפקיד מורשה במערכת המשפט, ורשויות ובתי משפט רבים בישראל רואים בתרגום נוטריוני את אמת המידה המקובלת למסמכים בשפה זרה המוגשים בהליכים פורמליים. משרד הפנים, למשל, דורש דרך קבע תרגומים נוטריוניים למסמכי מעמד אישי, ובתי משפט הדנים בעיזבונות, בענייני משפחה ובאכיפת פסקי חוץ מצפים לרוב לאותו הדבר. בחירה בצורת ההסמכה הלא נכונה עלולה להוביל להחזרת המסמך ולדחיית הדיון, ולכן יש להתאים את רמת ההסמכה לערכאה כבר מן ההתחלה.
ראוי לציין כי אין הכרח שהנוטריון יפיק את התרגום בעצמו. כאשר אין הנוטריון בקיא בשפת המקור, מתיר החוק אישור המבוסס על תצהיר מתרגם, כשהנוטריון מאשר כי מתרגם כשיר ערך את ההצהרה בשבועה. הידיעה איזה מנגנון תקבל ערכאה או רשות מסוימת היא חלק מהכנת המסמך כראוי כבר בפעם הראשונה.
אימות מסמכים זרים ואפוסטיל
כאשר החוזה או האישור שלו מקורו בחו"ל, בית המשפט זקוק לוודאות שהחתימות, החותמות והפעולות הנוטריוניות הזרות הן אותנטיות. במדינות החתומות על אמנת האג משנת 1961 לביטול הדרישה לאימות דיפלומטי של מסמכים ציבוריים זרים, ודאות זו ניתנת בדמות אפוסטיל, אישור אחיד המונפק בידי רשות מוסמכת במדינת המקור של המסמך. ישראל צד לאמנה, ואפוסטיל שהונפק במדינה חברה מוכר כאן בלא צורך באימות דיפלומטי נוסף.
במסמכים ממדינות שאינן חברות באמנה חלה שרשרת האימות הקונסולרי הוותיקה: המסמך מאומת בידי הרשות המוסמכת במדינת המקור ולאחר מכן בידי הנציגות הדיפלומטית הישראלית שם. הנקודה המעשית עבור בעלי הדין היא שהאימות והתרגום הם שלבים נפרדים שיש לבצעם ברצף הנכון. במקרים רבים האפוסטיל מוטבע על המסמך המקורי לפני התרגום, והתרגום, יחד עם אישורו, עשוי בעצמו לדרוש אימות, בהתאם למקום שבו הופק ולמקום שבו ישמש. ביצוע שגוי של רצף זה הוא אחת הסיבות השכיחות ביותר לדחיית חוזים זרים כבר בשלב ההגשה.
סיבות נפוצות לדחיית חוזים מתורגמים
מעבר לאי דיוק מובהק, בתי משפט ורשמים דוחים חוזים מתורגמים בשל כשלים פרוצדורליים צפויים. הסמכה חסרה או בלתי תואמת היא הגורם המוביל: תצהיר שהוגש במקום שנדרש בו אישור נוטריוני, או אישור שאינו נוקב בשם המתרגם או מתאר את כישוריו. תרגומים חלקיים המשמיטים נספחים או דפי חתימה הם עילה שכיחה נוספת, וכך גם אי התאמה בין התרגום לבין אפוסטיל המפנה למסמך בעל כותרת שונה.
גם כשלים בעיצוב משנים יותר משנהוג לחשוב. תרגום מוכן לבית משפט צריך לשקף את מבנה המקור באופן הדוק דיו, כך שהשופט יוכל לנוע בין שני המסמכים סעיף אחר סעיף, כשהחותמות והחתימות מתוארות במקומן והאישור כרוך פיזית לתרגום שאותו הוא מאשר. דפים מנותקים, פסקאות בלא מספור ותרגומים המשנים את מבנה המקור מזמינים התנגדות. ההנחה הבטוחה ביותר היא שהצד שכנגד יבחן את התרגום לאיתור כל סטייה המטילה ספק במהימנותו, ושהשופט ייתן לספק אמיתי ביטוי במתן משקל פחות לתרגום או בפסילתו.
המסקנה המעשית
תרגום של חוזה הופך לקביל בבית המשפט כאשר הדיוק, ההסמכה המוסמכת והאימות התקין מתקיימים יחד ומותאמים לערכאה הספציפית. לפני ההגשה יש לוודא שלושה דברים: שהתרגום שלם ונאמן עד לרמת המונחים המוגדרים והסכומים, שצורת ההסמכה תואמת את דרישות בית המשפט או הרשות (לרוב אישור נוטריוני בישראל), ושכל מסמך שמקורו בחו"ל נושא אפוסטיל תקף או אימות קונסולרי, שהוחל בסדר הנכון.
ההתייחסות לכל אלה כתהליך מתואם אחד, ולא כשלוש משימות נפרדות, היא שמבדילה בין תרגום השורד מתקפה לבין תרגום המעכב את התיק. כאשר הסיכון גבוה, כדאי לברר מראש את הציפיות הספציפיות של הערכאה, משום שההבדל בין מוצג שהתקבל למוצג שנדחה הוא לרוב פרוצדורלי, וכשלים פרוצדורליים ניתנים למניעה מוחלטת בעזרת תכנון.